• Goldie Sunshine

אל תעזרי לי (או) בלי מאמץ כלל

Updated: Mar 28

את הבלוג הזה כתבה חברתי המקסימה. היא שיתפה שם (וגם קיבלתי אישור שכאן) בחווית השיבארי שלה במהלך ימי הקורונה שגוזרים עלינו בדידות. הסכמנו להפגש כי מבחינתי זה היה נחוץ, לא רק לה אלא גם לי. אתם מוזמנים לקרוא עוד מהבלוגים שלה ההנהלה קישור לבלוג המקורי שנכתב אודות הפמיסשן שלנו: https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=984360&blog_id=123382 "אני לא ממקפידי הקורונה, בעוונותי, והשבוע האחרון היה קשה ובעיקר בימים האחרונים התחלתי להרגיש את הלחץ של השרירים והבשר כנגד העור, נדחסים ומבקשים להיפרע.

אז נסעתי היום להיקשר כדי שלפחות במשך שעתיים אוכל להפקיד את הכל בחוץ ולהיות משהו אחר. כשהחבל חורץ לי בבשר ומחכך לי את העצמות, אני חושבת תוך כמה זמן לוקח לגוף להתרגל, לשאת את אי הנוחות, את הכאב. כשאני חושבת שאני הכי מתמסרת שאני יכולה, אני מגלה שיש לי עוד סנטימטר של שחרור, עוד רגע או עוד מתיחה שבהם אני יכולה להרפות את הגוף וזה מדהים אותי כל פעם מחדש, איך כל מה שנדמה לי שאני יודעת על עצמי, מתמוסס לאיטו כשאני ארוגה ביוטה, בין הרצפה לתקרה. ובראש אני מנסה לדמות את עצמי לחיה נהדרת ופראית, אבל אני בעצם מרגישה כמו קוף קטן בג'ונגל, או כמו יונה לבנה. הראש שלי למטה והרגליים למעלה, כפות הידיים שלי אחוזות בכפות הידיים החמות שלה והיא מנדנדת אותי ואני מרגישה את הסחרחורת מתרגשת עלי ובאה, ואת גלי הבחילה מתנחשלים ואני אומרת לעצמי 'אז מה, אז תקיאי פה, זה גם בסדר'.  עכשיו אני מאוזנת, הראש שלי מעוקם הצידה והשיער קשור למעלה. אני מבינה שאני אוהבת את המתיחה הזו כי אני אוהבת את הדימוי של הצוואר האדום, המתאמץ, הורידים הבולטים, ההבנה שזה הגוף שלי שעושה את מה שהוא צריך לעשות. זה הגוף שלי שנמצא בדיוק במקום שבו הוא צריך להיות. מאמץ אדירים, בלי מאמץ בכלל. ואני קצת מתחילה לבכות כי מגע אנושי וכולי וכולי. וממשיכה לבכות כי עם כל הציפיות שיש ממני כל הזמן וכל היום מכל אחד כמעט (כי ככה זה בדרך כלל בחיים) אצלה אני נמצאת במקום שבו אין ממני שום ציפיה וכולי וכולי. וממשיכה לבכות כי אני נזכרת שהפעם האחרונה שבה הרגשתי שהגוף שלי עושה את מה שהוא צריך לעשות בלי מאמץ בכלל, היתה כשהנקתי את הילד שלי והייתי יושבת כמו מאובנת ורק נותנת לגוף שלי לעשות את מה שהוא אמור לעשות.

בפעם הראשונה שהייתי אצלה, ממש בתחילת הקשירה הזזתי את הגוף בצורה שבה חשבתי שיהיה לה יותר 'נוח' לקשור אותי. ואז היא אמרה לי ברוך עד-אין-קץ: 'אל תעזרי לי'. "


Goldie Sunshine All rights reserved © 2018 - 2020

Ramat Gan ,  Israel