top of page

סיפור של בר / דיוויד


יושב בקצה. המקום הרגיל שלי בבל בוי, ספק צופה, ספק מציץ לה. "מלכת שבא" אני חושב לעצמי: פנים של דוגמנית, שיער ארוך שטני, גווני חום מהגוני, הולם את עור פניה הבהיר, שפתיים אדומות בשלות, הילה של אור סביב ראשה. התיק של לואי ויטון זרוק לצידה. 

האולד פאשיינד מסחרר אותי קמעה, בשעה שאני בוהה בה מן הקצה השני של הבר, ממש בקצה. לוגמת באצילות קוקטייל בכוס שמפניה, ראשה נישא. לצידה בחור גבוה. זו הממלכה שלה, כנראה.. מלכה. 

משוחחת קלות עם הברמן, האצבע המורה אומרת הכל. משהו היה חסר היא רומזת לו, הוא מניד ראשו בהכנעה, קד קידה, מקבל, מחייך. קצת מחבב, אפילו יותר. הגבוה שלצידה נצמד קצת, לא מסיט מבטו ממנה אפילו לא לשניה. מגיש לה סושי צמחוני לפה ובו זמנית  מגונן עליה. "לא זקוקה להגנה" אני חושב לעצמי... לגמרי לא. חזקה, בוטחת...שואל את עצמי מה מחיר החוזק, מה תמורת החולשה?

הגבוה לא שואל דבר. הוא גונב חיבוק ונשיקה קלה על עורפה ומגניב מבט שוקק לשדיה. היא נותנת בו מבט מזרה אימים כאומרת, הרשיתי? אך לא מתנגדת... בר מזל, אני מהרהר ומרגיש צביטה קטנה בלב. מדמה את האצבעות שלי נשרפות בכמיהה לגעת בעור הרך שלה. "לפחות לא משתפת פעולה" אני מנחם את עצמי...נחמת טיפשים. בכל זאת הוא שם ואני כאן.

 

הגבוה שוב עוטף אותה בחיבוק, מנסה לבודד אותה מההמולה, אבל היא בשלה: מלכת חופש, אצילית, שובבה. לא רואה אף אחד ממטר, אני קולט אותה.

מאן דהוא ניגש אליה. נשיקה קלה, תנועה של היד, זה כמו קונצרט אני חושב לעצמי ורוצה להיות הכינור שהיא מנגנת בו.

עוצם עיניים ומנסה לנשום את הבושם שלה על הריחות.. קלואה אולי? הכל מתערבב לי בראש..היא בשלה והם בשלהם כמו פרפרים לאש. כמו מלכה ונתיניה ברצותה מלטפת ברצותה סונטת, כחומר ביד היוצרת.


הגבוה נוגע בה קלות, מעסה לה את הצוואר, ויורד לה אל השכמות. היא מתמסרת לשנייה לצלילי הקיסר של בטהובן. חיוך מטופש של זוכה פיס מרוח על פניו. היא מיד חוזרת לעצמה, בשליטה, תמיד.

עדיין זה נעים לה. הוא יודע מתי להפסיק.. להניח לה.

עכשיו הגבוה פוצח באיזה סיפור ומושך אותה אליו. כעת היא כולה שלו בתוך הסיפור. משהו עם איזו השקעה, אולי עסקה, אולי מכר איזה סטארט אפ...

לו יכולתי לדלג לי אל גופו שלו ולו לשנייה אחת..

להרגיש את הבל פיה..

להריח אותה...

לגעת בשפתיה הענוגות, להסתכל בעיניה, בדרך המוליכה למכמני נפשה...

להיות לרגליה, להתמזג איתה...

"יש עוד כמה שניות עד שהיא מתנתקת" אני חושב לעצמי.

הגבוה מבחין שהפליג.. כבר מסיים.. קצת מאוחר לטעמי... אבל היא עוד שם צוחקת איתו. מסכימה לו, מעניקה לו מחסדי חיוכה.

 

"חלאה" אני חושב לעצמי... מקנא, מתפלל שהשף יגיש לו מנת דג סושי שטופלה ברשלנות או שסתם יצא לשאוף אוויר כדי שהמושב יתפנה כך שאוכל להגיח אל תוך חייה.

משתדל לא לבהות בה... אבל היא קולטת אותי בקצה העין. חיוך קטן, בקצה שפתיים שיכולות לשרוף אותך, כאומרת: "לא היום, סורי, לא היום". מנסה להתעלם אבל לא ממש מצליח. חושב שהייתי מסתפק במועט.

רק לחבק אותה, חיבוק קטן וחם.


היא קמה בצעידה אל מסדרון השירותים וחולפת על פני: עקבים גבוהים, שמלה שחורה צמודה שמבליטה את חמוקיה, אלוהית כמו שאני אוהב, בלי משים היא שולחת נגיעה קטנה לעברי.

"כבר חיבקת ועוד תחבק, בייבי" היא אומרת לי.

"תתעורר, זה חלום" היא לוחשת ברוגע ומנענעת אותי קלות...

מתעורר, עטוף במיטה, עוד הריח שלה עליי, ניחוח קל של יין לבן, שיערה מלטף בי...

נזכר בהכל.. מרגיש בחום שלה, נופל לידיה, אל חמוקיה, נרגע, בטוח.


ความคิดเห็น


bottom of page