"זה היה מתואם מראש, סשן קשירות, אחרי שקראתי כתבה בעיתון משהו משך אותי להרים את הכפפה. חציתי את הפחד ולמרות החשש מכאב ובכלל הלכתי להתנסות על רטוב כמו שאומרים. קבענו אצלה בדירה. בוקר חורפי.
אני נכנסת ורואה את הבמבוק תלוי מהתקרה
התרגשות
ציפייה
דיברנו לא מעט. מעניין ומרתק כל עניין השיבארי.
הסברתי אותי, מהיכן מגיעה, רוצה להתנסות בקשירות כאלו אך חוששת מכאב.
נתחיל לאט. נרגעתי. "את צריכה להתמסר לחבלים כדי שיהיה יותר נוח" היא אמרה.
מזל שאני טיפוס מתמסר.. זה עזר לי בהמשך.
ישבנו על המזרן, אני נמסה לתוך התנועה,
החבל זז על גופי בעדינות ואז מתלפף עלי ברכות ועם זו בנחישות ויציבות.
נעמדת בעזרתה והחבל ממשיך להכרך עלי בנקודות שונות בגוף.
הופ, איבוד שליטה, נפילה לאחור, סומכת על החבלים שיתמכו בי. והם לא אכזבו.
שוכבת באויר. צפה בעיניים עצומות.
הרגשה נהדרת מאין כמותה...
מרגישה עצמי מתפתלת באויר כמו נחש, והחיוך לא מש משפתיי.
לא רציתי להפסיק את התחושה הזו של הערסול, "עוד", ביקשתי.
קיבלתי. תוך רגע מצאתי עצמי עם ראש למטה ותחת מורם. אומנם היתה אי נוחות מקשר מסוים אבל נשמתי לתוכו וזה נרגע.
ושוב בעיניים עצומות מרגישה את הסחרור, את התנודות באוויר. והחיוך גדל לו. כמו טינקרבל מתעופפת לה. "ננסה עוד משהו" הסכמנו יחדיו. מתחתי את היכולת שלי ובקשבות מדויקת היא היתה שם לעצור בדיוק ברגע הנכון לי, ולשלוט בחבלים ביד רמה. ואפילו שם, במתיחות הכמעט בלתי נסבלת בגוף, זיהיתי שיש לי גוף קולט, שמבין את התנועות ויכול אף עוד להימתח.
ירדנו בדיוק בזמן למזרן רך שקיבל את פני, החבלים שוחררו מגופי,
ונפשי היתה מרוממת...
לא חלמתי שזה יהיה לי כל כך טוב.
תודה לך גולדי המופלאה על סשן קשירות חלומי.
בדיוק מה שהייתי צריכה".